נעים להכיר,
עו"ד תמר ערבה

אז למה בחרתי להתמחות בעריכת ייפויי כוח מתמשכים? 

​

כילדה ונערה שהיתי הרבה אצל הסבתות שלי, שהיו שותפות פעילות בגידול הנכדים (צריך שבט לגדל ילד..).

בזקנתן חוויתי איתן את התקופה הקשה של אובדן הכשירות הפיזית ולאחריה אובדן צלילות הדעת. זו היתה תקופה קשה מנשוא לכולנו במשפחה.

 

סבתי מצד אמי חלתה במחלת ריאה שהתדרדרה. מטיפולים שונים, לנשיאת בקבוק חמצן עימה, ועד פיום קנה הנשימה (יצירת נקב בצוואר שיאפשר נשימה). בשלב זה סבתי כבר היתה מרותקת למיטתה, נאלצת לעבור תחזוקה שוטפת ולא נעימה של הנקב, וכך הלכה ודעכה לנגד ענינינו עד חיבורה למכונת הנשמה למספר חודשים. אני זוכרת ישיבות ארוכות לצד מיטתה, יודעת שסבתי, מלאת החיים והמרץ, איננה באמת שם. אני יודעת שאם הייתי עורכת עימה את השיחה שאני עורכת במהלך יצירת ייפוי כוח מתמשך - ושואלת אותה באשר לרצונותיה, היא היתה מסיימת אחרת את חייה. היא לא היתה מסכימה שנשב לצד מיטתה, רואים אותה גוועת ומחוברת לצינורות. היא היתה ממנה אותנו לקבל החלטות בשמה ולחסוך ממנה כאב, ולחסוך מאיתנו את המראות והחוויות שאינם לטובתה ואינם לטובתנו.

​

שנים לאחר מכן, חלתה סבתי מצד אבי. באחד הימים קבלנו הודעה מבית ההורים בו התגוררה כי מצבה התדרדר והועברה באמבולנס לביה"ח. הגעתי לביה"ח למצוא את סבתי ללא הכרה, ובשיחה עם הרופאה הובהר כי מחלתה בשלבים מתקדמים וכי אין צפי לשיפור משמעותי. חייה ימשכו משעות לימים לשבועות, אבל שלא נצפה שתשוב להכרה ותפקוד כשהיתה. ישבנו לצידה, בעודה מחוברת לבלון חמצן גמיש המתמלא ומתרוקן בקצב נשימתה. באחד הביקורים בעודי יושבת לצידה, הבחנתי לפתע כי הבלון הפסיק את תנועתו. סבתי הפסיקה לנשום. הנחתי את ראשי לצידה, ליטפתי את פניה, ונפרדתי ממנה. ישבתי לידה זמן ארוך. כשהרגשתי שבשלה השעה, נשקתי לה והודעתי לרופאים במחלקה. אני יודעת שזה היה רצונה. היא לא היתה בוחרת בהארכת חיים - ללא חיות, ללא מודעות, ללא שליטה. 

 

סבתותי היו נשים חזקות, עצמאיות, עקשניות, שורדות. נשים שמראן החיצוני היה מטופח וחשוב להן שכך יהיה, נשים שהתמודדו עם אתגרי החיים, הן סבתי שנולדה וגדלה בחיפה, שרדה פרעות, התגייסה להגנה; והן סבתי ששרדה כנערה את החיים בגטו לודג', את מחנה אושוויץ', עבודת פרך במפעל נאצי ליצור נשק ועד העלייה ארצה והקמת משפחה. הן היו רוצות שרצונן יבוא לידי ביטוי - גם ביחס לאיכות חייהן בשלבים האחרונים. 

​

אני מאחלת לכל איש ואישה לסיים את חייהם שלווים בשנתם, צלולים עד יומם האחרון. אבל אני יודעת שלא כולנו נזכה לכך. למי שמעוניין לשלוט בנרטיב חייו, ולקבוע כיצד ואיך ינוהלו ענייניו - גם כאשר לא יוכל להביע את רצונו בעצמו - אני מציעה תהליך של ליווי מקצועי בשאלות החשובות, מהחשיבה ועד עריכה והפקדה של המסמכים המשפטיים הנחוצים.

 

ואני מאחלת לנו כילדים להורים מתבגרים, להיות עם ייפוי כוח מתמשך ביד, על כל צרה שלא תבוא. לחסוך מאיתנו את ההתעסקות מול המערכת המשפטית בכל צעד ושעל בטיפול בהורינו, לחסוך לנו כתיבה והגשה של בקשות לביהמ"ש, לחסוך הגשת דוחות חשובונאיים על הוצאות שתהיינה. אנחנו אנשים עסוקים, ואם יש אמון בתוך המשפחה - יש פיתרון משפטי הומאני מתקדם ומקל עבורנו.