י.

​

י. פתחה בפני את דלת ביתה, וביתה פתח בפני צוהר אליה. ארון ספרי קודש גדול עמד במקום בו לרוב נמצאת טלוויזיה, ספר תפילה על השולחן פתוח במקום בו עצרה כשנקשתי על דלתה.

לקוחה חרדית ראשונה שלי. גם אני חרדתי קלות.

​

אנחנו הולכות לעסוק בשעה וחצי הקרובות בשיחה על הכנה לסיום חיים בכבוד - ותהיתי האם האתגר שלנו יהיה בחיבור בין רצונות הנפש, כללי הדת, וחוקי המשפט הישראלי.

אבל האתגר של י. היה שונה.

​

בשיחה התגלה לי שלצד הכללים וההלכות, יש גם תורה שבעל פה של המשפחה,

שלמדה י. בבית הוריה, שלמדו מהוריהם, והלאה מאות בשנים.

​

מנהגים שהתגבשו ביבשת אחרת, במאה אחרת, באלף אחר.

יחודיים למשפחה שלה, ואחריות רבה בצידם.

​

י. רצתה ייפוי כוח מתמשך כדי לוודא שהכללים והמסורות שמכתיבים את חייה - לא יאבדו.

שעם סיום חייה, לא יבואו לסיום גם אורחות החיים.

​

האתגר שלנו היה להסדיר ולהעלות על הכתב, לראשונה

את המסורות שהשתמרו במשפחתה דורות.

י. חרדה שיאבדו לעד, במשמרת שלה

​

*

​

כשאני משחזרת את הזמן עם הסבתות שלי ותוהה מה הביאו מבית הוריהם ודבק בי,

איזה לפידים הועברו אלי לשאת במקומן, אני לא יודעת.

​

יש בי סיפורים על ההיסטוריה המשפחתית, אבל המינהגים איכשהו קשורים בעיקר לאוכל.

קטע.

​

צנצנת קומפוט עצומה בעומק המקרר ביום חם. סיר צ'ולנט עטוף ניירות עיתון וגומיות ביום קר.

אבל מה עוד התגלגל אלי מבית הוריהם?

​

כל המנהגים המשפחתיים שלנו נדמים לי חדשים, יחסית.

​

*

​

לכל אדם מוטיבציה שונה להתכונן לעתיד, לתת מענה לימים של חוסר אונים.

​

י. נעזרה בי כדי להיות שקטה שהדרך לא תאבד לה ולמשפחתה.

​

במשמרת שלה חלו שינויים עמוקים והיא רואה את השינוי מחלחל לאורחות חיי משפחתה. הילדים, הנכדים, הנינים.

​

יפוי הכוח שלה נועד לשמור על אורחות חייה גם אם תאבד את צלילותה ויכולתה להביע עצמה.

שיעזרו לה מיופי הכוח לשמור שהיא תחיה על פי דרכה, עד נשימתה האחרונה.

ויותר מזה.

הכנו ייפוי כוח שנועד ללמד ולהנציח.

גם אם הילדים מתרחקים היום - הם יוכלו לחזור. הם ידעו איך.

​

*

​

הסבתות שלי חיות בי גם.

​

אולי בלי מסורות מובהקות, בלי תאריכים מדוייקים ובלי מעשים שיש לבצעם באופן מסוים

אבל עם אג׳נדה, ועם התבוננות, ועם תובנות וגישה לחיים.

ומזה אני מקווה שמעבירה הלאה לילדיי.

​

*

​

כשהגעתי הביתה פתחתי גוגל

How to kompot

ושמחתי למצוא שפע של הנחיות שיעזרו לי גם לנסות לשמר איזו מסורת קדומה שכמעט ושכחתי. נראה איך יגיבו הילדים למיץ פירות צפים נוסטלגי.

***

ובתמונה: הסבתות שלי