לא להכביד

כשהמוטיבציה להכנת ייפוי כוח מתמשך היא להקל על הסביבה

א.

את א׳ פגשתי בשישי בבוקר, ישבנו אצלה על המרפסת.
אחת השאלות הראשונות שלי היא למה: למה את רוצה לערוך ייפוי כוח מתמשך?
לכל אחד למה משלו, לכל אחת - משלה. פתיח לשיחה על הלא-נודע-של-החיים.

אז למה א׳ בחרה לערוך ייפוי כוח? כי א׳ יודעת היטב מה היא לא רוצה.
היא לא רוצה להטריח אחרים.

״שאם יקרה לי משהו - שיהיה לבן זוג ולכולם הכי קל שאפשר. מול בנקים, רופאים, מה שצריך. אני מכירה מקרוב את כל הסיפורים. בימ״ש ממנה אפוטרופוס, ואז האפוטרופוס מוצא את עצמו עובד בחצי משרה בגללך. בקשות, צווים, לשמור קבלות, להגיש דוחות..
אבל לא אם יש ייפוי כוח מתמשך שהוכן בזמן.
בגלל זה.״

עוד אין לי סטטיסטיקה של ממש, אבל בערך חצי מהאנשים שאני פוגשת עושים ייפוי כוח מתמשך כדי להבהיר מה הם כן רוצים, ולמה.
השקט הנפשי שלהם נובע מהבירור הפנימי, הסדר והשיקוף של הבחירות והרצונות למיופי הכוח.
המוסיקה, הנראות, הטיפול, סדר הנזלת הנכסים לכיסוי הוצאות, ועוד ועוד.
בוחרים ומנחים איך ומה.

החצי השני צריך את ייפוי הכוח כדי למנוע מצבים לא רצויים.
המוטיבציה היא לא להכביד, לחסוך התמודדויות לאנשים שסביב,
אם חלילה נגיע למצב ש
הם לא רוצים להחליט איך ומה. לא להגביל, לא להנחות דבר ספציפי.
רק לפתוח ולהסמיך להכל.
לא צריכים עוגנים, זה כבר לא ישנה.
מיופי הכוח שלי הם החיים, העיקר שלהם יהיה קל. זה מה שחשוב.
לא רוצה להטריח.

א' שייכת לחצי השני.

אני מסכימה ומאשרת לה שייפוי הכוח הוא אלטרנטיבה לאפוטרופוס - אם יש במשפחה אמון, אם יש לה על מי לסמוך כמיופי כוח. במצב כזה מיופי הכוח שלה יוכלו לפעול בשוטף בלי ביורוקרטיות, בלי דיווחים ובלי מעורבות של ביהמ״ש. כל שיצטרכו זה להציג את המסמך שאנחנו מכינות ומפקידות במשרד המשפטים.

ההזמנה שלי בכל זאת לחשוב על מה רוצה עבורה - מביאה להרמת גבה.
רוצה שלא להטריח.

אני לא מתייאשת.
בשבילם, אני אומרת לה. בשבילם בואי גם ננחה מה הם יכולים לעשות עבורך, איך לתת, מה יקל. איך להיות בשבילך אם תצטרכי ולא תוכלי להגיד.

אני חושבת שאני מכירה את התכונה הזו, כי אני אמא לשניים. אני רוצה לכאוב במקומם, רוצה בטובתם הרבה לפניי. אבל זה אחר.

א׳ לא רוצה להנחות כך או אחרת. מבקשת להשאיר הכל לשיקולם. אני פורשת בפניה כל מיני נסיבות, מיני אפשרויות, לוודא שאין איזו בחירה או רצון שלה שהיא תרצה בכל זאת להנכיח.

״את יודעת מה, יש דבר שאני רוצה.

אם אני לא אני לגמרי, אם אני לא עצמאית -
שיעבירו אותי למוסד, לא משנה איזה.
שלא יצטרכו לראות אותי, את יודעת.
שישימו במקום כזה.. ושאהיה שם..
מקום שיהיה להם נוח פעם ב לבוא.
תכתבי: שלא ישאירו בבית. ״

וכתבנו.
א׳ היא אישה צעירה, הילדים שלה צעירים משלי.

להיות ״לא צלולה״ לא מתקשר לה בכלל עם דמנציה וגם לא עם זיקנה. יש לה אח שכבר שנים רבות הוא פה ולא פה. חי ולא חי. ״היתה תאונה״, אמרה. בגיל 7 כבר ידעה איך לא להכביד על הבית, על יושביו. לא להעמיס את רצונה, לא להתעסק מדי בבחירות שלה.

לא להיות במקומות שלה לבחור.

ואז עוברת לי המחשבה שהנה אנחנו פה אצלה במרפסת.
היא בחרה ויזמה. וזה רצונה.
יש יותר מזה?
הרי את הרצון שלי טרם הנכחתי כך בעצמי.

*בתמונה: השוחה שבקיר, גרפיטי. ינואר 2020 NYC