סדר בחיים
על המשמעות העמוקה של פרטים קטנים בתהליך ייפוי כוח מתמשך
ג'.
את ג' פגשתי בבית שלה בשעה 9:00 בבוקר.
השיער שלה היה עשוי בקפידה, מורם מאחורה ומכונס מלמעלה, כמו כתר כסוף ועדין.
פריזורה אמיתית כזאת שעושים עם סיכות בלתי נראות. גם השולחן היה ערוך מבעוד מועד עם סרוויס חרסינה יפהפה של ציפורים כחולות במעופן. ממריאות מהקומקום עם התה ועד לקנקן החלב הקטן ליד. עפות על הכוסות, על התחתיות. הכל מאותו הסט. כחול עמוק וציפורים ארוכות כנף.
לרוב אני מקיימת עם הלקוחות שלי שתי פגישות:
בראשונה, אני מתארחת אצלן.ם בבית, ובשנייה אנחנו נפגשים במשרד.
התפאורה היא חלק מהותי מהתהליך -
בבית נגלית לי אישיות, מתגלגלים סיפורים, מתגלים עוגנים. זה מתחיל בדברים הקטנים - בית אחד מלא עציצים, בשני חתולים חיים ומפוסלים, בשלישי הרדיו מוחלש (ולעולם לא נכבה), במרכז הבית הרביעי כלי נגינה והבית כמו סובב סביבו, ובזה של ג' שולחן איפור של פעם, עליו מברשות שיער סמיכות וסיכות שיער עדינות כסופות.
גם בימים נטולי תכניות ומבקרים, ג' קמה ומתלבשת, ואחר כך יושבת לשולחן האיפור ומסתרקת. כמו שצריך, כמו פעם כשהיתה יוצאת לחנות שלה כל בוקר.
האחריות שלי היא להנחות את ג' איך לנסח את רצונותיה לגבי האופן בו תרצה שיתנהלו וינוהלו חייה, אם לא תהיה צלולה, כשירה, בשליטה. אם לא תוכל לדעת או להביע את רצונה.
אנחנו יושבות בצוותא, הלפטופ שלי פתוח מולי ואנחנו משוחחות. אני מבינה שג' היא אישה חזקה שהעוגנים שלה בריטואלים. בריטואלים הפרטיים ששומרים על סדר, על מסגרת, שמספקים יציבות, שלווה, תחושת התמצאות בזמן, במרחב, בחיים. אני שואלת והיא מצחקקת כמו נערה. "היית צריכה לראות איך ניהלתי את החנות שלי בשנות השישים-שבעים בחיפה"
"אם לא היה לי סדר בראש שלי, לא היה לי סדר בחנות, לא היה לי סדר בבית, לא היה בסדר.
וסדר צריך להיות".
אז עשינו סדר.
קבענו הנחיות מיוחדות בייפוי הכוח המתמשך על הדברים שחשובים לג', הדברים שמרכיבים את חייה. מהגדולים לקטנים. מהעדפה לגור בבית ועד שמירה על החזות החיצונית אסתטית כמה שאפשר.
ואז גיליתי כמה הפריזורה, חשובה.
כי כשסיימנו והכל היה מסודר כרצונה, ג' שיתפה אותי בזיכרון מהימים שלה כבת לאמא שהפכה סיעודית, ואושפזה.
יום אחד כשהגיעה ג' לבקר את אמא שלה במחלקה, נכנסה לחדר ונאלמה הלם. השיער של אמא - איננו. באבחת מספריים אחת החליטה אחות כלשהי שהזמן שלוקח לחפוף, לייבש, לסרק, הזמן הזה, הוא בזבוז.
ג' מספרת שעמדה בפתח החדר בשוק.
נשבר לה הלב על המקום.
הראש הקצוץ, האפרוחי, שנגלה לה, היה מראה שנצרב ולא עוזב. "מאז אני חושבת על אמא ודבר ראשון אני רואה את הראש החשוף, הראש כמו ערום.
רק אחר כך אני נזכרת בשיער השופע. גלים גלים. שיער וצחוק. ואסור אסור שזה יקרה גם לי. שיקרה ככה שוב. תכתבי את זה בבקשה. תכתבי שישמרו עלי".
"אני רוצה", היא מבקשת לוודא שכתבנו, "להיות כמה שאפשר בבית ועם מטפלת, שתשמור עלי מסודרת. כמה שאפשר".
וכתבנו.
ובפגישת החתימות במשרד בהשתתפות מיופי הכוח, הילדים של ג', הם הבינו את בחירותיה ורצונותיה. בסיפורים שהיו כמוסים עד כה ובשאלות שלא נשאלות ביומיום, רצונה - הובטח.
*בתמונה: בלי קשר ועם. גברת בשנגחאי, יולי 2019. ביקשתי את רשותה לצלם, וזכיתי.